הצילו את הספרניות
לרגל פתיחת שנת הלימודים, הסופר והתסריטאי ינץ לוי מפציר במערכת החינוך לקבוע תקנים, להכשיר צוותים ולהעלות את מודעות מנהלי בתי הספר לחשיבות הספרייה והסיפורים
בשנת הלימודים שעברה נפגשתי עם עשרות ומאות מורות וספרניות, וכן עם מאות תלמידי בתי ספר יסודיים. העילה היתה ספר הילדים שכתבתי, "הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה". דוד אריה הוא דוד של סיפורים והוא מספר סיפורים לכאורה אמיתיים, אבל בלתי אפשריים, שקרו לו במסעותיו. הספר זיכה אותי גם באפשרות ללמד בהשתלמויות למורות ולהכיר מקרוב את האנשים שעובדים ולומדים במערכת.
אנחנו רגילים להאשים את הטלוויזיה והמחשב בכך שהם מרחיקים את הילדים מהקריאה, אולם במפגשים עם תלמידים גיליתי ילדים שצוחקים מסיפורים, מסתקרנים, רוצים לשתף, לצייר, לכתוב, ורוצים תמיד לשמוע עוד. רק שהרבה פעמים אין מי שישמיע.
ספרייה, לא מה שהיה פעם (צילום: ברוך גיאן)
בראשית המאה ה-21, כאשר ספריות בית הספר כבר מזמן היו אמורות להפוך למרכזי מידע וסיפורים רב-תכליתיים, עצוב לגלות שבבתי ספר יסודיים אין בכלל תקן לספרנית. אין אדם שתפקידו להכיר לילדים את אהבת הסיפורים. יש בתי ספר שבהם תמצאו ספרנית או מורה שעובדת בספרייה במשרה חלקית ביותר.
זה נעשה בזכות מנהל/ת בית הספר שהחליטו לגייס את המימון או למשוך מהתקציב החופשי שלהם. כלומר, אם בבית הספר של הילדים שלכם אין ספרן/ית, הסיבה לכך היא לא רק שאין תקן, אלא שמנהל/ת בית הספר אינם מבינים שהספרייה, כשמו של המוסד שבראשו הם עומדים, היא לב לבו של בית הספר.
חיות בבדידות משוועת
אבל גם אם יש עובדת בבית הספר משוגעת לדבר, שעושה נפלאות בקירוב ילדים לספרים וסיפורים - רוב הספרניות בבתי הספר חיות בבדידות משוועת. הן פועלות פעמים רבות בלי גיבוי תקציבי או ערכי, בלי תקן, ובלי התייחסות או הערכה מצד ההנהלה.
אבל האם בתקופתנו קריאה עדיין חשובה כל כך? הנחלת אהבת הקריאה והסיפורים אמורה להיות היעד העיקרי של מערכת חינוך. את המידע שלומדים בבית ספר אנו בדרך כלל שוכחים, והוא לעתים קרובות אינו שימושי או רלוונטי לחיינו הצעירים או הבוגרים. אולם היכולת לאהוב קריאה וסיפורים תלווה אותנו חיים שלמים.
מעבר לכישורי עיבוד מידע והבנת הנקרא, אהבת סיפורים – בספרות, בקולנוע, בתיאטרון, בעיתון ובתחומים אחרים – עשויה לעזור לי להכיר את עולמי טוב יותר, להכיר את עצמי, לנסח את רצונותיי, פחדיי וכמיהותיי בצורה אפקטיבית יותר. סיפורים לאו דווקא נועדו להפוך אותי לאינטלקטואל משכיל שאינו שוחה בתוך החיים, אלא שהם חלון להציץ אל נפשי ואל נפשותיהם של אנשים אחרים, קרובים ורחוקים.
אהבה לסיפורים מתחילה בין כותלי בית ספר (צילום: עופר עמרם)
וכידוע, סיפורים לא נמצאים רק באמנות, אלא גם בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, בהיסטוריה, במשפט, בדת, בכלכלה, בחברה ואפילו במדעים המדויקים. אם כן, הבנה ואהבה של סיפור היא בעצם הדרך להבין מגוון עצום של נושאים ותחומים.
אבל מעבר לכל, סיפורים הם הנאה, ובכך הם מעלים את איכות חייו של כל מי שיודע ליהנות מהם. וכולם בעצם יודעים להנות מסיפור טוב כפי שלימד אותי דוד אריה. אבל נראה שבמערכת החינוך מדלגים לעתים קרובות על הנטייה הטבעית הזאת ועושים הכל כדי לקבור אותה.
לא קשור ללימודי ספרות
הנחלת האהבה לסיפורים אינה לימודי ספרות ואינה שעבוד הספרים לנושאים ותֵמות; קריאת ספרים לפי חגי השנה, לפי עונות, לפי אירועים ולפי שלבים פסיכולוגיים בהתפתחות משוערת של ילדים עושה עוול לספרים, ומצמצמת אותם לכדי כלים מתודיים בהוראה. אבל ספרים טובים הם חופשיים ולא זקוקים לשום תירוץ כדי להיקרא.
הגיע הזמן שאנשי משרד החינוך לא יירתעו מהסיפורים שמסופרים בטלוויזיה, בקולנוע ובאינטרנט, אלא ינסו להציע לתלמידים חוויות מהנות שיְעַדנו את הטעם שלהם, ויאפשרו להם לבחור מתוך המגוון העצום הזה את הסיפורים שייגעו בנפשם בצורה מעמיקה.
אדם שיגלה שסיפור עשוי להדהד בלבו בצורה משמעותית, אמנם ימשיך לצפות בטלוויזיה, אבל לעתים קרובות יותר
יחפש גם שם את הסיפור הנוגע, ולאו דווקא תכנית שטחית. ויש סיכוי גדול יותר שהוא יחפש אחר הסיפור גם בספרים.
לרגל שנת הלימודים החדשה אני מפציר בשר החינוך להטות את הכף לטובת הספרים והסיפורים בכלל; יש לגאול את הספרניות מבדידותן, לקבוע תקנים בבתי הספר היסודיים ולהכשיר צוותים מגוונים ומסורים. צריך להעלות את המודעות של מנהלי בתי הספר לחשיבותה של הספרייה, ולפתח ספריות שהן מרכזי מידע וסיפורים בספרות, בטלוויזיה, באינטרנט - ספריות שמחוברות לעידן שבו אנו חיים.
קרדיט :http://test.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3764203,00.html