בונה ארמונות בכפית / איריס ערד

איריס ארד חוותה את התממשותם של פחדים  שנמצאים בלב כולנו בעוצמה כזו או אחרת: הפחד להתמוטטותה של בריאותנו, תגובות השרשרת וההשלכות של אירוע שכזה.

היא הגיעה לפסגה של אושר, להגשמת חלומה הגדול. נולד לה בן (שמו אושר), היה לה בן-זוג אוהב ודואג ובית מטופח במושב. והנה, בתוך שניה כל זה מתמוטט על מדרגות ביתה כשהיא צונחת ונשמתה פורחת. מרגע זה מתחילה המלחמה לחיים ולמוות על נשימתה ועל בריאותה. 

בספר מתואר, בפירוט רב מאוד, המתרחש עד להתאוששותה ולחזרתה הביתה. הרצון שלה עוזר לה להתגבר על החולשה והמגבלות ובהחלט מעיד על אופי חזק והחלטה ומאבק עקביים.

ספר חשוב למי שמתמודד עם מצב אקוטי דומה. קורא שכזה יכול לשאוב עידוד מן הגיבורה. אמנם לא כולנו דומים, אבל בהחלט יכולים להקיש ממקרה למקרה. לכשעצמי, למרות שהגעתי לספר בנפש חפצה ואוהדת, הרגשתי לאט לאט כי אני מותשת מן התיאור ובמקום להתחזק התחלתי להחלש (פיזית). חשיפת היתר האישית של הגיבורה והסובבים אותה, תיאור יחסי הגומלין ביניהם ופירוט יתר של השלבים השונים בהתמוטטות ובהתמודדות, החלו להעיק עלי. מלוא הערכתי על מימוש הנאמר על ידי רבנו יונה בפירושו לדברים שבספר 'משלי', לפיו: "גם כשחרב מונחת על צווארו של אדם אל יאמר נואש"; אבל המינון העודף, לטעמי, להוכחת אמיתותו של ההיגד, פוגג את בועת המתח, חיבל בקריאה השוטפת והקפיץ אותי לסוף הספר. שם שמחתי לקרוא שהגיבורה חזרה הביתה וממשיכה, בהצלחה, את מלאכת השיקום. כמו כן אין להתעלם מן העובדה החשובה שבעבור הכותבת , הכתיבה שימשה, ללא ספק, תרומה לשיקומה ודוגמא ומופת לתמיכה והמרצה של חולים אחרים. 

איחולי בריאות ואושר לכותבת שהעזה, נחשפה וחשפה ושיתפה אותנו בקורות אותה.