הביתה / אסף ענברי

אסף ענברי כתב ספר מרתק בשם "הביתה" שזכה לסופרלטיבים וחוות דעת חיוביות מאד. הספר יצא לאור בשנת 2008 והגיע לידי רק עתה. המלצתי לכל מי שלא קרא אותו, לרוץ ולקרוא.

זהו ספר על מייסדי הקיבוץ. אמנם מדובר בו רק על שבעה מהם אבל הם מלמדים על האחרים. זהו סיפור על בנייתו של הקיבוץ ועל שקיעתו. זהו סיפור על יצירה חברתית נועזת ומקורית, כמו שציין אסף ענברי בראיון ליעקב אגמון, ועל אנשים שהלכו בעקבות האינטואיציה שלהם והריגושים שכדי לממשם עזבו את בית ההורים כדי לבנות בית חדש והבית הזה התרחק מהם ככל שהתקרבו אליו. וזו טרגדיה וזה עצוב.

אסף ענברי עבד על הספר במשך 10 שנים. הוא אימת פרטים ואסף חומרים. כתב אין-סוף טיוטות ומכיוון שבדמויות אמיתיות עסקינן, חזר ובדק כל משפט שכתב. כצפוי, היו כאלה שנעלבו בגלל מה שנכתב והיו כאלה שנעלבו בגלל מה שלא נכתב. היו כאלה שהיו מרוצים שהוצבה להם "יד לזכרם בעודם בחיים", לדברי הסופר, והיו שחשבו שקופחו כי בספר מככבים רק שבעה גיבורים. זהו ספר דוקומנטרי וספרותי כאחד.

ואני, עירונית שכמותי, נזכרתי בביקוריי בקיבוץ אחד בעמק בית שאן, בימי הקיץ הקשים של תחילת שנות הששים, כשמנגנון מיוחד טפטף מים על הרשתות שבחדרי המשפחה אצלה התארחתי וצינן בחדר את האויר הלוהט של העמק. בעיניי, היה זה פטנט לא רגיל ולא מוכר ובבחינת הקידמה בשיאה. לחדר האוכל לא התקרבתי כי אימה נפלה עלי למראה המספר הרב של הסועדים. מכיוון שסרבתי להגיע לארוחות, נאלצו המארחים להביא לבורגנית העירונית את ה'קייטרינג' לחדר......  אבל המרחבים הירוקים והחופש האישי של בני הנוער, בגילי, הדהימו אותי ונדמו לי כי מכוכב אחר הם. המגורים המשותפים שרבים מבקרים אותם היום קשה (ראו את הסרט "ילדי השמש") עוררו בי קנאה גדולה והילדים היו בעיני אחראים ובוגרים פי כמה מאשר בני גילם בעיר, באותם הימים. 

ואולי, השינוי בקיבוץ אינו אלא תחילתה של יצירה חברתית חדשה? אמנם יצירה אחרת ושונה, אבל אולי תהיה מוצלחת? ימים יגידו.