שירת מרים / סמדר שיר

הספר הזה הוא סיפורה של מרים פרץ שאיבדה את שני בניה וגם את בעלה והפכה לסמל של שכול ועצמה. על אף הקושי והטלטלה הריגשיים, הצפויים, הנחתי עליו ידי וקראתיו מתחילתו ועד סופו. אני יודעת שיש רבים שלא מסוגלים לקרוא אותו. כל אחד ונימוקיו עמו. אני, הרגשתי צורך וחובה לדעת על הבנים ועל האם ועם סיומו לא נותר לי אלא להעריך ולכבד את מרים פרץ שאישיותה מקרבת ופועלה רב. הזדהתי עם תחושותיה כאם בארץ הזאת ונפעמתי מאהבת המולדת והעם ומכושר הביטוי המרשים שלה וצודקת בתה הדס שכותבת: "אמא, בעיני, היא אשה גדולה מהחיים. כשאמא מדברת, אף עין לא נשארת יבשה ואנשים....שואבים ממנה כוח ועצמה."

לא יכולתי להתעלם מהתייחסותה של מרים לעובדה שהתגוררה במעברה עם עלייתה לארץ. אמה וגם היא עבדו בנקיון בבתים והמשפחה טופלה על ידי לשכות רווחה. כולם ידעו שהם עניים ובה לא ניעור זיק של קנאה ואין איזכור לתרבות ה"מגיע לי". היא למדה בתיכון ובאוניברסיטה וכשחצתה את הוואדי בדרכה מן הספריה הביתה, ביום גשום, אמרה לעצמה: "מה זה כמה טיפות לעומת ההשכלה"! ומשהו בתוכה תסס ואמר:"את מסוגלת! את מסוגלת!". נכון, הזמנים היו אחרים והפתרונות השתנו אבל מעורר הרהורים על הזמן החדש...

בתאל הבת כותבת: "...יש שתי דרכים: האחת היא לא להשלים, לא להתמודד, לזרוק את החיים....האופציה השניה היא להתמודד. ההתמודדות נשמעת כמו דבר גדול, אבל לא. היא מתבטאת בדברים הכי קטנים...לקום בבוקר, לחזור ללימודים, להרגיש בסדר כשאתה שמח, לתת לעצמך לבכות, להסתכל במציאות ולבחור".

כשהמשפחה מתפנה משארם בה התגוררה 7 שנים והילדים מוחים ואומרים: "זה הבית שלנו, לאן נלך?", מסבירים להם מרים ואליעזר, בעלה, שזה המחיר שיש לשלם: "אם יהיה שלום לא תצטרכו ללכת לצבא" הם אומרים לילדים "כבר לא יהיו מלחמות". למרבה הכאב זה לא קרה וכנראה שגם לא יקרה.