אשמתו של אדיפוס ומשפטו של אורסטס : חוק, מוסר ותפקידו של בית המשפט בשתי טרגדיות יווניות

תקציר:
ביוון הקלאסית, בעיקר במאה החמישית לפני הספירה, הייתה באתונה תסיסה תרבותית, חברתית, פוליטית שהטביעה את חותמה על כל ההיסטוריה המערבית. בתקופה זו פרחה באתונה מחשבה עצמאית ביקורתית שקידמה את המחקר בתחומי הפילוסופיה, המדע והרפואה, ובאותה תקופה גם התגבש באתונה משטר דמוקרטי שכלל מערכת משפט מיוחדת, והועלו על במת התיאטרון המחזות של סופוקלס, אייסכילוס ואוריפידס. הפרק הראשון בספר זה דן בקשר שהיה באותה תקופה בין בית המשפט האתונאי לתיאטרון האתונאי. יש קווי דמיון מעניינים בין שני מוסדות אלה, ומכמה בחינות בית המשפט האתונאי היה מעין תיאטרון, והתיאטרון האתונאי היה מעין בית משפט. הפרק עומד על האופי התיאטרלי המיוחד שהיה להתדיינויות בבית המשפט האתונאי, ועל האופי המשפטי המיוחד שהיה לטרגדיות שהועלו באותה עת על במת התיאטרון האתונאי. כן הוא עומד על כמה הבדלים בין בית המשפט האתונאי לבית המשפט המודרני, ועל כמה הבדלים בין התיאטרון האתונאי לתיאטרון המודרני. במרכז המחזה "אדיפוס המלך" מתוארת בהרחבה חקירה מעין-משפטית שמנהל אדיפוס מלך תבי כדי לחשוף את זהות רוצחו של המלך ליוס, מלכה הקודם של תבי, שאת אלמנתו נשא אדיפוס לאישה. המהפך הטרגי בחיי אדיפוס מתרחש כאשר מתברר לו בשלב הראשון של החקירה שהוא הרוצח שאחר עקבותיו חיפש, ובשלב השני של החקירה שהוא רצח את אביו ונשא לאישה את אימו. בשעת מעשה אדיפוס לא ידע שהוא רוצח את אביו ונושא לאישה את אימו, ובכל זאת כשמתברר לו מה עשה הוא מרגיש שאשמה כבדה מעין כמוה רובצת עליו. הוא מנקר את עיניו, ומגורש מתבי טמא ומנודה מאדם. אחת השאלות שגורלו של אדיפוס מעורר היא האם הוא היה באמת אשם במעשים שעשה, הרי הוא עשה אותם בשוגג מבלי לדעת שהוא הורג את אביו ונושא לאישה את אימו. הפרק השני של הספר דן בתפיסת האשמה שמובלעת המחזה, בוחן אותה לאור החוק והמוסר שהיו באתונה בתקופה הקלאסית ומשווה אותה לתפיסת האשמה המסתמנת בחוק הפלילי המודרני. במחזה "אורסטס", השלישי בטרילוגיית האורסטיאה, מתואר מהלך המשפט שבו נאשם אורסטס ברציחת אימו קליטימנסטרה. אורסטס רצח אותה כנקמה על שרצחה את אביו, אגממנון, והיא מצידה רצחה את אגממנון, בעלה, כנקמה על שהקריב לעולה על מזבח את בתם איפיגניה... -- מאתר סטימצקי.

עותקים