הקול המצווה של אושוויץ

תקציר:
ספרה של פנינה לנגברג מציג דיון פילוסופי-אתי במשמעות של עדויות השואה. השאלה המובילה את הדיון מתמקדת בזיכרון השואה: כיצד נזכור את מה שלא עברנו וגם אין ביכולתנו לדעת או לדמיין. הטענה המרכזית בספר היא שאת האמת האנושית של השואה יש למצוא בקולות האותנטיים של קורבנותיה, בעיקר בשתיקותיהם. היא אינה נמצאת בפרטי הפרטים של הכרונולוגיה או בניתוחים המלומדים פרי התבונה האנושית; היא נמצאת בעדויות המספרות את סיפור האדם והן חלק מתולדות האנושות. העדויות מציבות בפנינו מראה המשקפת את המורכבות והרבגוניות של נפש האדם, כמו גם את אופיה של החברה האנושית. השער הראשון בספר מתייחס לספרות העדות של השורדים ושל בני הדור השני לשואה, לסיפורת שלהם ולחקר הטראומה, ומהם נארגת מציאות השואה; השער השני בוחן את דמות האדם העולה מתוך ספרות העדות, והוא מסב את תשומת הלב לנסיבות אפשריות שהכשילו רבים כל כך עד כדי איבוד צלם אנוש; השער השלישי דן בשאלת זיכרון השואה: מהי האמת שתרשם בזיכרון בעקבות השואה? וכיצד נזכור אותה? בכל אחד מהשערים מתקיים דיון פילוסופי-אתי שבמרכזו משנתו האתית של עמנואל לוינס. הקול המצווה של אושוויץ מזמין את כל אחד מאתנו להתייצב לנוכח עדויות השואה ולהקשיב לקולות הקורבנות, לתת להם חיים בהווה ולאפשר להם להדהד ביום יום כחלק ממערך הקולות הפנימיים שלנו. השואה מצווה עלינו לתת לה משמעות ולאפשר למשמעות הזאת להשפיע על חיינו בהווה ובעתיד. עדויות השואה מציבות בפנינו צו אתי, ואנו נדרשים לגלות אותו כל פעם מחדש, לקחת אחריות. -- מהכריכה האחורית

עותקים