בתמונה לא רואים

תקציר:
אומנם "בתמונה לא רואים", אך שירי הספר חושפים מציאות מטלטלת, בעודם פועמים בכנות מצליפה. ספרה השני של נֹגה אוֹלמרט משרטט רישום פואטי של התמודדות עם מחלת הטרשת הנפוצה, תוך שהוא פוער צוהר לחיי אישה חיונית, רעיה אוהבת ואם לבנות מתבגרות, ובעיקר – משוררת מעזה; מעזה להתבונן בַּגוף ובַמציאות המתפוררים, ולשיר את שירתה נכוחה. מעזה לייחל, ולרשום תוך כדי נפילת אין-אונים בהומור עצמי מעורר השתאות, "זְנַב חִיּוּךְ / מִתְגַּנֵּב אֶל שְׂפָתַיִךְ, גַּם כְּשֶׁאַתְּ / הַסִּרְטוֹן, / גַּם כְּשֶׁאַתְּ הַצּוֹפִים, / גַּם כְּשֶׁאַתְּ / הַבְּדִיחָה." תעצומות נפש כבירות מתגלות בשירי הקרבות על החיים. למשל בשירי בית לוינשטיין, שם משתקמות "תִּקְווֹת הָרַגְלַיִם שֶׁפַּעַם צָעֲדוּ, אֲפִלּוּ/ רָצוּ, אוּלַי רָקְדוּ". וכמו בחיים, כך ביצירה: המשוררת, שאיבדה את היכולת הפיזית לכתוב, מתעקשת על שירתה, ומנצחת, "לֹא מַצְלִיחָה / לִנְשֹׁם, כּוֹתֶבֶת, / פּוֹלֶטֶת בְּמִקְלֶדֶת / וִירְטוּאָלִית / בֻּלְמוּס כְּאֵב / בִּנְשִׁיפָה אַחַת מָרָה." לשיא של כנות לופתת מגיע הספר בשער "שוויץ", שבו נחשף פלירטוט גְּלוי-נפש עם האפשרות לשים לסבל קץ, בסיועה של "כּוֹס הַתַּרְעֵלָה". ואולם, תחתית זו איננה נקודת הסיום, ואולי היא רק עוד ביטוי לתשוקת החיים היוקדת, ואופן נוסף להתמודד עם הפחד וחוסר הוודאות. זהו אינו ספר של השלמה עם גזרת גורל, אלא של קריאת תיגר וכריית תקווה. האופטימיות וההיאחזות בחיים, הנגלות דווקא מתוך תהומות סף-יאוש, מהבהבות באור יקרות והופכות את שירתה של נגה אולמרט למבוע מרגש של כנות, אנושיות, עידוד ונחמה. יחזקאל רחמים -- מהכריכה האחורית

עותקים