הדבר היה ככה / מאיר שלו

אקדים ואומר שכל סיפור הקשור לעמק, אני נגשת אליו ברוח חיובית ובנפש חפצה. מה שמרמז על דיעה קדומה…. מה עוד שאם במאיר שלו עסקינן אין לי ספק שהוא מכיר את האנשים והמקומות והאירועים לפני ולפנים וגם אם הוא מגזים בפרט כזה או אחר, רוח הדברים מדוייקת. זאת אני מעזה לקבוע בעקבות הכרות קרובה עם ה”כפילים” של הנפשות הפועלות שהקימו ויסדו את מושבי העמק וזכרם ינון לעד.

על כישוריו הספרותיים וכתיבתו הקולחת של שלו - אין עוררין. חוש ההומור שלו וההסתכלות המבודחת על יחסי האנוש וההתנהלות של הגיבורים - ובעיקר של הגיבורה הראשית, הלא היא הסבתא, שמקרינה על כל צאצאיה לדורותיהם - מדגישים את נפתולי מזגם וצביונם (והייתי אומרת גם קשיות עורפם) של אותם אנשי דור ראשון. הוא מתאר אותם מתוך אהבה גדולה וסלחנות מתבקשת, אבל אלה אינם מבטלים כלל ועיקר את עצמות קשיחותם ועיקשותם ורק מדגישים עוד ועוד את האובססיביות לרעיונות ולדיעות שהיו ( ולעתים עדיין הינם) נחלתם של אנשי ההתישבות העובדת. באמצעות הסבתא חולת הנקיון והשואב שלה שמואנש, אנחנו מתוודעים לבני המשפחה, למטבעות הלשון שלהם, למבטאים, להוויה של ימים עברו, לסגידה לרעיון הציוני ולהתעלמות מצרכי הפרט. ברובד ההתרשמות הראשון אנחנו צוחקים. בהמשך, עשויים לעלות הרהורי צער וכאב לב על ימים שעברו, על שינויים שחלו ועל אוטוביוגרפיה שמצביעה על היסטוריה לאומית שלנו שדומה שהקרנתה והשפעתה נמוגים לאיטם.

הספר בן 226 עמודים נקרא במהירות - ‘בלעתי’ אותו בתוך שני לילות. העובדה ששמעתי קולות של תנים מעבר לקיר בתוספת קרקור של תרנגולות לעת בוקר לצד ציוצי הצפרים עם שחר (הייתי במושב שבגליל התחתון) - הוסיפה נופך מציאותי ורגשי לקריאה שהסתיימה בדמעה על הלחי.

סקרה : לאה