לבד בברלין / הנס פאלאדה

אמש סגרתי את הספר בעמוד 527 בתחושה שהבנתי ואין בי יותר הכוח להמשיך ולקרוא בו, על אף הנושא החשוב, הכתיבה המעולה, המתח שעולה מכל פרק שמוביל לרצון לדעת מה יקרה. הבנתי מה יקרה.

הבוקר קראתי את מה שכתב פרופ' דוד אלכסנדר בבלוג שלו בדה-מרקר. דוד אלכסנדר הוא היום נשיא המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, בעבר כיהן בתפקידים מובילים במספר מוסדות של תרבות ויצירה. שם, בבלוג שלו מצאתי כתוב: 

"אני מודה: פה ושם הייתי קרוב להניח את הספר מידי ולומר: "הבנתי. והסבלנות נגמרה." אם תגיעו למצבים כאלה, אל תוותרו לעצמכם. משום שלא, לא הבנתם דבר עד לעמוד האחרון ממש. ואסור שקוצר-הרוח יוביל אתכם. אני שמח שלא נתתי לקוצר-הרוח שלי להתערב במפגש עם ברלין 1943 המדכאת והמדוכאה של הנס פאלאדה, ולהחמיץ את ההזדמנות לראות בה משל מקיף לעולמות שמעבר לימים ההם."

חזרתי ולקחתי את הספר בידיי והשלמתי את כל 660 העמודים ועוד 11 עמודים שבהם תצלומים של מסמכים מן הגסטאפו על פעילותם הלא חוקית של בני זוג ברלינאים (למען האמת הצצתי בהם כבר בתחילת הקריאה....) שהם גיבורי הספר הזה. וכמו שכתב דוד אלכסנדר, טוב שעשיתי כך. 

מכיוון שהספר מבוסס על מסמכים אמיתיים, אי אפשר להתכחש לעובדה שהיו גרמנים שהתנגדו לפיהרר ולשלטון האימים שהנהיג. אגב, ליהודים יש כאן תפקיד די שולי. הספר נכתב עוד בשנת 1946 ולא פורסם שנים רבות ואלינו הגיע רק לאחרונה. אין הוא שייך לטרנד שאנו עדים לו בשנים האחרונות לפיו יש חשיפה לצוהר שמבעדו אפשר לראות את "הגרמנים הטובים" שגם הם סבלו באותם ימים. הסופר חווה בעצמו את נחת זרועם של הנאצים והיה עד למחזות קודרים ואפלים והתנהגות מעוותת וברברית. התיאורים של הרג ואנשים מוכים ונרצחים 'מצויירים' בידו המוכשרת של הסופר ומהווים נטל נפשי של ממש על הקורא. התיאורים וההתרחשויות כל כך משכנעים ומשורטטים ביד אמן, עד שיכולתי לחשוב שאני עצמי משוטטת בחדרי המדרגות, בדרכים, בבתי המשפט ובמרתפים. שלא לדבר על צלילי המכות וצעקות הקורבנות שהדהדו באזניי . הזדהתי עם האנשים הפשוטים שמסופר עליהם (אם כי העלילה לפרטיה לא קרתה במציאות). הם כל כך אנושיים, בעלי חולשות, התלבטויות ומערכות יחסים בינאישיים שמוכרות לנו כבני אדם. מסתבר, ממקור ראשון (הסופר שהכיר את מפלצתיותו של השלטון הנאצי) וללא משוא פנים,  שגם שם, בגרמניה הנאצית, היו זרעים טובים אבל לא תמיד האדמה שעליה נזרעו איפשרה להם לסיים מחזור חיים פורה ומניב אופטימיות. 

כתוב מצויין ופה ושם מתגנב גם צל של חיוך אצל הקורא. הרי בסופר ידוע ומוכשר מדובר.

ספר חובה. מעיק וכבד ושוב לא יכולתי להמנע מלתהות: 

מה אני הייתי עושה אם הייתי שם בתנאים ההם?   איך הופכת אומה שנחשבת לתרבותית, לאומה של רוצחים ומנוולים?     למה צצו כל כך מעט "זרעים טובים" שהעזו להתנגד?               כמה מפחיד ומשחית הוא שלטון של טרור וגזענות שמעודד את המלשינים שהולכים ומתרבים בתנאים שכאלה!  ואיך? איך? אפשר למנוע את התסריט המזוויע הזה בעתיד?!