השם הטוב / ג`ומפה להירי

הספר יצא לאור בישראל כבר בשנת 2005, אבל רק עכשיו הגיע לידי.

עם סיום הקריאה של הספר המרתק (שלא קפצתי בו אפילו על דף אחד)  עלה על דעתי שמן הראוי היה להמליץ בכל פה על קריאת חובה בו בבתי הספר בארץ מהגרים כמו זו שלנו. זאת, כדי להנחיל הבנה ורגישות לדורות הצעירים כלפי העולים החדשים שמגיעים אלינו מארבע כנפות תבל.

בני זוג מבנגל שבהודו מגיעים ליבשת הגדולה, לארה"ב, כדי לשפר תנאי חייהם ולקדם את צאצאיהם. אלא שכבלי המסורת ההודית אינם מרפים מהם גם כשהם רחוקים מארץ מוצאם וממשפחות האם שלהם וכמוהם נוהגים גם חבריהם מארץ המוצא שמתגוררים באמריקה. הצאצאים,  מתחנכים על פי התרבות החדשה וכלפי חוץ הם אמריקנים מושלמים אבל בבית פנימה הם נוהגים על פי המנהגים הישנים. הדואליזם הזה ממוחש בספר בעזרת נושא השמות הניתנים לילדים. בהודו נהוג לקרוא לילד בשם חיבה בקרב המשפחה ומוענק לו גם ה'שם טוב' שטומן בחובו משמעויות חיוביות ותקוות גדולות לעתיד והוא זה המוכר והידוע לחבריו ולמוריו במקומות לימודיו ועבודתו. סביב הנושא הזה אנחנו מתוודעים לבעייתיות של המעבר ממסורת ישנה לחדשה והשלכותיה על הגיבורים המחפשים זהותם במשך שנים רבות ומיטלטלים בין קודים של התנהגות, אמונות, ערכים מסורתיים  ועתיקי יומין מחד לבין אלה האמריקנים מאידך.

  המחברת עצמה, ג'ומפה להירי,  נשואה לעיתונאי אלברטו וורבוליאס-בוש, יליד גואטמלה. היא בת להורים אמריקנים שמוצאם מהודו ומודה כי לא ידעה לענות על השאלה : "מנין את?" כל תשובה לא היתה שלמה, שהרי לא נולדה ולא גדלה בהודו ולכן איננה משם. ובכל זאת השואלים לא הרפו ממנה וחזרו וחקרו והקשו. היא חשה שלא היה מקום שאליו היתה שייכת. נדמה היה לה שהיא מנהלת שתי צורות חיים נפרדות.  

בספריה היא כותבת על חיי המהגרים בני הדור הראשון והשני והשתלבותם בחברה האמריקנית. ספריה האחרים "פרשן המחלות" וכן "קרקע לא מוכרת" זכו גם הם לשבחים.