"ואם היו אומרים לך" / גלית דיסטל אטבריאן
 |
עוד אני מתלבטת אם להקדיש רשומה לספר והנה שזפה עיני רשומה של רונן שפירא בבלוג שלו שעוסק "בהתמודדות עם אוטיזם והפרעת קשב". לאחר שקראתי כמה רשומות שלו נטתה הכף לזכות ההתייחסות לספר. ראו תגובתו של רונן בשרשור התגובות שלמטה.
זה ספר מיוחד שדן בילד אוטיסט, באמא - שיש לה שיג ושיח עם 'אלהי האסונות'...., בבני המשפחה הגרעינית והמורחבת, בחברים הקרובים והרחוקים, במה שקורה לזוגיות בין ההורים ובמכלול של השלכות. ספר לא קל שתיאוריו מטלטלים את הלב ואת המוח, כמו שכותבת גיל הר-אבן בביקורתה על גבי העטיפה. אנחנו מתוודעים כאן לאמא שאינה מתייפיפת ולא מצטיירת כגיבורה ולרשויות רפואיות וחינוכיות למיניהן שלא תמיד מגלות רגישות. הן מכבידות ו"מפשלות" באבחנות ובהצעות ובמקום לשמש תמיכה, הן מעמיסות על בני המשפחה שכולם נשאבים למציאות שמזדחלת ותופסת מקום בחייהם והם לוקחים חלק בהתרחשויות.
הספר מצטיין בחשיפה חודרת לב וכליות. בניגוד להתרשמות בתוך כדי קריאה, מסתבר בראיון עם הסופרת, גלית דיסטל אטבריאן, שלא בה המדובר. אבל היא מודה כי המתרחש אינו זר לה. הסגנון החושפני והשיחות בינה לבין עצמה, של הגיבורה, מרתקים. הדיאלוגים והדמויות עשויים טוב.
הפרקים שמוקדשים לקטעי זכרונות ואמורים להיות להם השלכה על נפשה של האם ותגובותיה, לטעמי, מַלאים ומיותרים.
הראיון עם הסופרת:
ספר ממולץ מאוד, למי שמקורב לנושא וגם למי שאין לו מושג עליו.
