פעם בחיים / מירי רוזובסקי

         הספר נפתח כך:

” איש מגיע לנמל תעופה. הוא נראה ככל האנשים. הוא לא שקוף. לא בולט. לא מתהדר בזנב ג`ינג`י. יש לו נמשים. זה כן. תמיד יהיו. אבל המבט שלו רגיל. וגם המראה.

אף אחד לא יכול לראות מבחוץ שהוא איש מת מהלך. שהוא מחזיק בדרכון ובשם ובזהות שאינם שלו. שהוא רמאי שאי אפשר לאמוד את מידת רמאותו. שהוא סכנה מתקתקת. שהוא חוזר.”

מכאן ואילך דהרתי בעקבות האיש הזה כשאני סקרנית לדעת:

מי הוא? למה ברח? לאן ברח? ואני עדיין תוהה האם צדקה בתו כשאמרה: ” יש דברים שאי אפשר לברוח מהם”.

שלוש דמויות מרכזיות, בני משפחה אחת,  מככבות בספר. הסיפורים שלהם אינם סנסציוניים  ולקוחים מחוויות מוכרות, מן המציאות. החיים שלהם מתנהלים בשקט ובשלווה אבל בנפשם פנימה הכל סוער ואין להם רגע של מנוחה. נמצא כאן בגידות, תשוקות, יחסים חריגים (על פי מה שמוגדר `נורמטיבי`) בין המינים, אירוע של הטרדה-ניצול מיני ועוד כהנא וכהנא אירועים ששמענו עליהם בימי חלדנו. מחשבותיהם ומעשיהם של הגיבורים - שכל האירועים האלה נוגעים בהם ואינם מן העיתונות בלבד - מעידים על המורכבות של חייהם ועל העובדה שאהבה, שנאה, שקרים ואמיתויות, הבטחות וכזבים מתקיימים זה בצד זה עד לפיכחון והבכי שמלווה אותו. הדמויות אינן מאושרות וגם כשהן מצהירות על אושרן ברור שזהו קדימון להתרחשות משברית בעתיד.

כל הדמויות מוצגות  על חולשותיהן וככאלו מצטיירות כמאוד אנושיות. אין לנו כאן ענין עם מאצ`ויים יודעי כל ולא עם צעירה שהקריירה שלה וההצלחה מתווים את דרכה. כולם, בדומה לאנשים במציאות, זקוקים לאהבה והם מקובלים ודחויים לפרקים.

בצד העלילה המטלטלת נשאלת השאלה האם שגיאות ותגובות התנהגותיות מונחלות לנו בתורשה. הקורות והתגובות של בני המשפחה מצביעות על תשובה חיובית. כמו כן עלה בי הרהור של פקפוק בדבר החובה לפיה בנים יתנו את הדין על שגיאות הוריהם ועוד התלבטתי מה תתן לנו ההתחשבנות עמם.

סגנון הכתיבה אינו מן הקלים. לקח לי זמן להתרגל לקופצנות שבניסוח ולקפיצות שבין הזמנים ( על אף הדפוס המודגש יותר של סיפורו של האב). יש מן התזזתיות בבחירת המלים ובהתקדמות שבעלילה. הספר אינו משרה תחושת רגיעה.

לעיתים עולה תחושה של עודף וטרחנות יתרה בפירוט  המחשבות וההתלבטויות והשיחה הפנימית של הגיבור/ה בינו/ה לבינו/ה . 

על אף האמור לעיל, הדבר לא פגם ברצף קריאתי ובסקרנות שהובילה אותי לסיום 488 העמודים של הספר. ההזדהות שלי עם הגיבורה , על התלבטויותיה, התנהלותה ומהלכיה נדמתה לי לרגעים כאילו אני שותפה למחשבותיה והולכת עמה צעד בצעד עד לפתרון הבלתי נמנע. 

לסיכום, נהנתי מן הקריאה. ממליצה על הספר אבל כדאי להיות ערים לכך שיש קוראים שלא התפעלו ממנו והניחו אותו מידם עוד לפני סיומו.

סקרה : לאה