שנת הגנן / קארל צ`אפק

אתחיל מן הסוף: אהבתי מאוד את 'אחרית דבר' המצויינת ואת התרגום, מצ'כית, של רות בונדי על צ'אפק ועל יצירתו. היא הטיבה להביא לנו את "קסם כתיבתו של צ'אפק (ש)לא נפגע בכך (ששמות לטיניים של צמחים אינם מופיעים תמיד) (ש)הרי עיקרי דבריו מכוונים לגידול המשונה מכול, האדם". אין זה כלל ועיקר ספר הדרכה לגננים אלא ספר שיש בו אמירות חברתיות וכערך מוסף - עידוד ליחסו האוהד של האדם לצמחים ולאדמה.

הספרון הקסום והקטן משרה רוח עליזה וחיובית על הקורא. תאוריו מלאי ההומור של צ'אפק לא מותירים את הקורא - ובמיוחד את זה שהתנסה בגינה פרטית משלו - אדיש. וכי איך תגיבו לתיאור הבא, אם לא בפרצי צחוק: "... אם הוא רוצה לשתול כאן למשל בין שתי אבנים... ובאותו זמן לא למעוך כרית של אריתסימון או סלסלי כסף פורחים, עליו להציב את רגלו על אחת האבנים, המתנודנדות מעט, ולאזן את משקלו על ידי הרמת הרגל השניה באויר.... הוא חייב לתמרן בעזרת תרגילים נועזים ביותר תוך פישוק רגליים, שפיפות, סבובים, תנוחות, עמידות, קפיצות,זינוקים וכפיפות".

והאם שמתם לב ש"האיבר העליון בגופו של הגנן הוא רוב הזמן הישבן"? "....רק לעתים עולה גובהו על מטר אחד".

גם לזרנוק המים יש חיים משל עצמו והוא מתלפף סביב הרגלייים ומתפוצץ ברגעים הפחות מתאימים ואז "אין מים בכלל. ואתה כמו שאומרים , מתבשל במיץ של עצמך".... כאן יש להודות שצ'אפק אומר דבר נבואה לגבי הגינות שלנו שאנחנו באמת משקים אותן בשנים האחרונות "בזיעת" אפינו "לשוא" ונושאים עינינו לעבר השמים ומתפללים לגשם שיציל מדשאה שהשקענו בה עבודה וכסף ועינינו כלות. מזג האויר חוזר ועולה בכל פרק בספר. הזיבול והדישון, ההזנחה והתלהבות, עשבים שוטים  ופרחים לתפארת, אופוריה ואכזבה, רומנטיקה ודכדוך - כולם הינם כאן כאלגוריה לחיינו היומיומיים.

י האיורים של אחיו של קארל צ'אפק, הלא הוא יוסף צ'אפק, מקסימים וממחישים גם הם על דרך ההומור את מצבו ועבודתו ויחסו של הגנן-האדם בגינתו במשך 12 החודשים שהם למעשה מחזור של חיי אנוש.