הריקוד של סוניה / ויקטוריה היסלופ

הספר פורסם כבר בשנת 2008 והוא ספרה השני של הסופרת ששפתה קולחת והקריאה בספריה זורמת. אהבתי את ספרה הראשון, "האי של סופיה" וכן את הספר הזה. הפעם התביית הרומן ההיסטורי על חולשה שיש לי לספרד.  במקומות ובערים שבספר בקרתי והדמויות, למרות ש"הן בדויות וכל דמיון בינן לבין אנשים שחיו או חיים כיום הוא מיקרי בהחלט", נידמו לי מוכרות וסיפורן ידוע ומזוהה עם אלה של אנשים בשר ודם שזוכרים היטב את אותם ימים נוראים עליהם נסבה העלילה ויש מביניהם שאינם מוכנים לספר עליהם גם היום.

שני נושאים שעוברים כחוט השני בחייהם של אזרחי ספרד זוכים בספר להדגש יתר:
האחד - ריקוד הפלמנקו שסגנונו מן המוסיקה הצוענית  שהתפתח באנדלוסיה בדרום ספרד ומקורו בשירת הרועים בהרים והוא משולב בשירה, נגינה וגם בתוף המיוחד (הקחון). ריקוד שיש לו דימוי חושני.
האחר -  מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, עלייתו לשלטון של הגנרליסימו, פרנסיסקו פרנקו וסבלם של האזרחים הרפובליקנים בשנות שלטונו. על אף שידעתי את סיפור בנייתו של אתר ההנצחה הקולוסאלי לנופלים במלחמת האזרחים שנבנה בעמק הנופלים (Valle de los Caídos) - שנמשך 20 שנים (עד שנת 1959) ועבדו בו 20000 אסירים - קראתי בעניין, בהתרגשות ובהזדהות על גורלם המתעתע של בני משפחה, אחת מני רבות. מראהו של האתר עמד מול עיני. יפי הנוף במקום ועוצמו של הסלע האדיר - שלתוכו נחצבה הכנסיה ושם, בתוככי הסלע, קיפחו רבים את חייהם - ריחפו מעלי בשעת הקריאה, בעיקר במחציתו השניה של הספר.

בכישרונה, מצליחה הסופרת לשאוב את הקוראים פנימה, לתוך העלילה על אף שהדמויות שטוחות למדי, האירועים צפויים והעלילה בנאלית. אלא שסיפורים אישיים, אמיתיים, בנסיבות מסוימות, הם ברובם בנאליים ואירועים פוליטיים ורודנים אכזריים שגורמים סבל לאזרחי מדינה אהובה, אף הם אינם מצרך נדיר כל כך בעולמנו והם חוזרים ומתרחשים, במדינות שונות, גם במאה ה-21.

ליוויתי בשקיקה את סוניה ובעיקר את מרסדס בסימטאות גרנדה וגם ברחובות בילבאו, שתיתי עמה קפה בבית הקפה בעיר העתיקה, אהבתי את הוריה ואחיה וביכיתי את האהבה הלוהטת שלא התממשה כדרכם של  סיפורי חיים רבים בארץ מדממת וכואבת.